כמעט שנה

עברה כמעט שנה מאז שנפרדת מגופך. לא כותבת "עזבת אותנו" כי זה לא מרגיש ככה. את נוכחת המון. פנינה הולכת בקיבוץ ומדברת איתך, ניצה מדליקה כל יום נר לזיכרך במשרד שהיה שלך ומספרת כמה את מורגשת בכל מערכת החינוך בקיבוץ. מרגו רואה אותך יורדת על האופניים מכיוון חדר האוכל ואני מרגישה אותך המון איתי בכל מיני דרכים. בגינה מאוד, ממש יכולה לשמוע את הקול המתפעל שלך, את השמחה למראה הפרחים. את כמו שולחת לי מסרים קטנים עם תורמוס שאיחר לפרוח, עם הפרפרים, חיפושיות משה רבנו וגמלי שלמה.
רק הבוקר שגיא סיפר לי שהיום התאריך העברי של יום מותך. אתמול הכנתי כד גדול עם פרחים סגולים בשביל לשים ליד הקבר שלך. היום כשבאנו היה על הקבר שלך עציץ עם אותו הפרח בדיוק שסבתא הניחה בבוקר, כאילו התקשרת לומר לנו מה הפרח שאת הכי אוהבת.
שנה זה הרבה או מעט?
מרגישה שעברתי כל כך הרבה בשנה הזו- כעס, כאב, עצב במנות ובעוצמות שלא היכרתי. וגם גדלתי. גדלתי ואני עדיין גדלה לתוך עצמי, משילה כל פעם עוד עור ישן שכבר לוחץ. הכל קורא לי להמשיך להתרחב, לטפל יותר ויותר, ללמוד ולהתפתח. זה משהו שאולי לא אומרים בדרך כלל, אבל במובנים מסויימים מותך מאפשר לי את הגדילה הזו.
אני נזכרת בימים האחרונים שלך במחלקה, עם השירה של נדב והאהבה של כולנו וחושבת לעצמי שמתת מוקפת אהבה וזה מקסים. אני נזכרת ברגעים קטנים של יחד וזה חותך לי את הלב ואני פתאום נעצרת ולרגע לא יכולה להמשיך.
אני מתגעגעת מאוד
אני מודה על הזמן שהיה לנו יחד
מסתכלת מסביב, מבינה שכולנו חווים אבל ואובדן. חושבת שאולי יום אחד אלווה אנשים בתהליכי פרידה וגם אחריה.
חושבת כמה מתנות קיבלתי ואני עדיין מקבלת ממך. איזו נשמה יפה ומיוחדת את.
אמא שלי.

חודש לפני

עוד קצת יותר מחודש יהיה יום השנה.
עבר זמן מאז שכתבתי. היו חודשים קלים יותר. העצב נחלש, הכאב התעמעם.
ועכשיו שוב מוצפת בהכל. תמונות של אמא מבית החולים, מהבית כשכבר היתה חולה. התמונות הכי קשות שהכי פוצעות את הלב. אני חשה כבדות גדולה, דיכדוך. סוחבת את עצמי ממקום למקום. הגיע עוד גל והוא במלוא העוצמה שלו. לפעמים אני מצליחה לבכות ואז משהו קצת משתחרר. מרגישה מבולבלת, אבודה, עצובה. בעולם הזה פה צריך לעשות ולעשות ואני לא בזה, לא עכשיו, מבקשת לעצור אבל איך עוצרים פה כשכבר באמצע והכל קורה. רוצה שיצילו אותי, שיבינו אותי, שיעזרו לי ויגנו עלי. בזמן האחרון נראה לי שהרבה אנשים רוצים את זה וכשלא מקבלים נהיים חולים, כי רק ככה אפשר. כי אז מותר לבקש ולקבל ולהישען אחורה.
ואני מבינה שאין ברירה אלא לאפשר לכאב להיות ולהיות איתו עד שהוא ישתנה למשהו אחר. לוקחת נשימה עמוקה.

אביב

בכרמל בסדנה עם מרקו, הוא איבד את בתו לפני חודשיים לאחר שנפטרה ממחלת הסרטן. הוא אמר: "זה עצוב, אבל לא טראגי, היא מתקשרת איתי כל הזמן ועובדת איתי מהצד השני". הוא סיפר לנו על כך שבתו היתה הילרית שאנשים רבים הגיעו אליה. בשנים האחרונות לפני שחלתה היא ניסתה למצוא דרך להגיע ליותר אנשים. חשבה אולי דרך האינטרנט, אך הרגישה שיש בזה משהו לא אישי. היא והמשפחה נאבקו שנתיים במחלה ואחרי מותה היא באה עם מסר למרקו שעכשיו, כך, היא יכולה להגיע ליותר אנשים. שבצד השני יש את היכולת להיות בהרבה מקומות בו זמנית כי כללי הזמן/חלל לא חלים עליהם. עם המחשבה הזו התחלתי את הסדנה. הרגשתי את אמא כל כך חזק בין הפרחים והעצים, בין החיים והמוות ביער השרוף והמתחדש. ואחר כך, גם כשחזרנו לקיבוץ, סביב חג הפסח שאמא אירגנה פה כל שנה, תחושה של נוכחות אוהבת שלה, שהיא באה להיות איתנו בימים האלה באופן מיוחד. נדב סיפר לי שחלם עליה כל לילה בימים שלפני הסדר. היינו בחדר האוכל של הקיבוץ, הרגשתי שחשוב לי להיות שם השנה, לזכרה. לפנינה ורחלי זה היה קשה מדי והן העדיפו לעשות בבית. כשהתחילה השירה ממש שמעתי אותה שרה איתנו, שמעתי את קולה מצטרף לחוגגים "הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר".
פעם ראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי שנכנסתי לחדר האוכל המלא באנשים ולא חשתי מתכווצת. פעם ראשונה שפשוט הייתי שם, לא פוחדת שיראו אותי, לא עסוקה במה אחרים חושבים עלי. אני מרגישה שזאת עוד מתנה שאמא נתנה לי. את ההזדמנות להיות פה בקיבוץ לתקופה בכדי להתמודד עם העבר ולהצליח לגדול לתוך מי שאני היום דווקא כאן, במקום שפעם כל כך כיווץ וחסם אותי.

מרגישה היום

חלמתי שאמא נוסעת פתאום לפורטוגל ומנתקת קשר. לא מתקשרת ולא מספרת למה ומה קורה. אני כועסת עליה עד שמבינה, בתוך החלום, שלא יכול להיות שהיא נסעה, כי היא בעצם מתה לפני שמונה חודשים.
כבר זמן מה לא חשתי כעס. כבר זמן מה לא חלמתי על אמא.
אתמול אבא סיפר לי לראשונה את הזוית שלו על הפרידה שלהם. היה שם הרבה כאב בסיפור וגם כעס וחוסר יכולת לדבר על רגשות. יכול להיות שזה העלה את הכעס אצלי מחדש. הפעם לא מפנה אותו כלפי הסביבה. מבינה שאני כועסת על אמא שעזבה אותי כאן.
שמונה חודשים אחרי, אני מרגישה שהכל השתנה. אני מרגישה שהתבגרתי מאוד. אני מרגישה יותר חזקה. אני יודעת שגם כשאני מתפרקת, אני אחר כך נאספת מחדש.
אני פוחדת עכשיו, כשעוד אשה יקרה ואהובה הודיעה לנו על מחלתה שאין לי הכוחות לעמוד בזה. וגם יודעת שאעמוד בזה ואהיה שם ואעזור במה שצריך.
זה כואב אחרת אחרי שמונה חודשים, אני מתגעגעת מאוד בתוך היומיום, לקול שלה, לשיחות הטלפון.
אני בוכה פחות. אני עושה יותר דברים של החיים. אני תוהה הרבה על החיים האלה. מה הם מזמנים לנו. כמה כוחות צריך בכדי לעבור אותם בראש מורם. כמה תקוות וחרטות יש בסיפור של כל אחד מאיתנו.

הכאב

לפעמים זה כואב בבטן, לפעמים הגרון, כתף, צוואר. הכאב נודד בגוף בהתאם למיקום המחלה הנוכחית. ארבע פעמים חליתי בחודשים האחרונים.
בדרך כלל אני חולה פעם בחורף- שפעת של כמה ימים שמשכיבה אותי קצת לנוח ובזה מסתיים הסיפור.
כואב לי, כואב לי, כואב לי. הגוף מספר את סיפורה של הנפש.
זה כואב לאבד את אמא. זה כואב ומלא בגעגוע שמציף אותי בגלים חזקים בשבועות האחרונים.
כל תגובה מהסביבה מבליטה את מה שאין. לעיתים האין גובר על היש ומפיל אותי עמוק לדיכאון.
אתמול כאב כל כך שלא יכולתי להפסיק לבכות. זה התערבב עם ההתכווצויות של הבטן שלא הסכימה שאכניס דבר לתוכי.

והיתה דרכך צרורה בצרור החיים של אהבה זו

כמה ימים לפני מותה של אמא, רונית הכתיבה לי את המשפט הבא: " אנא מיצאי את האור והוא יקחך אל האור היודע והיתה דרכך צרורה בצרור החיים של אהבה זו". היא סיפרה לי איך באה בבוקר ושמעה את נדב שר לאמא, שר לה מהנשמה, שר לה את שיר החיים והתקווה והתחינה והאהבה שלו אליה ואיך היא ראתה אותם מוקפים במעגל של אור גדול. היא הצטרפה אליהם והעבירה הילינג לשניהם ואיתם.
יום אחרי שהתפרקתי רציתי לנסוע למיה להיתמך ולהתחזק. לא יכולתי לנהוג. הייתי ממש לא מרוכזת. ביקשתי מחמוטל שתסיע אותי כל הדרך לפרדס חנה, בשישי בצהריים והיא מיד הסכימה. יש מצבים שבהם אנשים מתגלים במלוא היופי והנדיבות שבהם.

תזכורות ומתנות

שיחה עם שחר הזכירה לי דברים שבהתמודדות היומיומית עם האובדן אני לפעמים שוכחת. הוא אמר לי "נכון שמיכל עברה הלאה בשלווה?" אמרתי לו שכן, זה נכון. שלושה שבועות לפני המוות חלה הידרדרות נוספת במצב של אמא והיא למעשה היתה רוב הזמן במצב שהוגדר כחוסר הכרה שטחי. היא לא אכלה וקיבלה הזנה של נוזלים בלבד. אומרים שזה דבר ידוע שחיה לקראת מותה בטבע מפסיקה לאכול. מנגנון הרעב משתנה והצורך כבר לא קיים. כמו מן כיבוי מערכות, הורדת המתגים של האור אחד אחד בסיום המופע- מופע החיים.
סיפרתי לשחר איך גיליתי באמא את השובבות והתמימות של ילדה והוא אמר שתמיד ראה את זה מבעד למסכת המבוגרת האחראית ואהב לנהל דיאלוגים שהוציאו ממנה את הצדדים האלה. הוא הזכיר לי את היכולת שלה לפתוח את הדלת ולהכניס כל אהוב ואהובה שלי בלי להתחשב בגיל ובמין, בפשטות ובקבלה מוחלטת.
סיפרתי לו בכמה אהבה אמא היתה מוקפת בחודשים האחרונים לחייה וכמה מרגש זה היה.
סיפרתי לשחר על החוכמה שלה.